טומאה או טומאות?
בראשית דברינו יש לציין כי היחסים בין טומאת הזרע לטומאת הדם (לובן/אודם) נתונים במחלוקת תנאים קדומה מאוד. בריש משנת זבים, חולקים בית הלל ובית שמאי מה מעמדו של "הרואה ראיה אחת שלזוב". בעוד בית שמאי (מייצגי ההלכה הקדומה?) מציגים אותו כדומה לאשה השומרת יום כנגד יום, כלומר "זבה קטנה" (ויקרא טו, יט ואילך), בית הלל סבורים שהוא כבעל קרי, כלומר גבר שפלט שכבת זרע רגילה (שם, טז). כאן כבר נוכל לראות, אם נרצה, את הניצנים של אבחנה דיכוטומית בין טומאה "גברית" וטומאה "נשית".
טומאה של נוזלי גוף אינה תופעה ייחודית לתורה או ליהדות הרבנית. מרי דגלס, בספרה טוהר וסכנה*1* מונה כמה וכמה קבוצות בהן נהוגה התרחקות של גברים מנשים בעת וסתן או לאחר לידתן. עם זאת, מערכת הטומאה של התורה היא ייחודית בזה שהטומאה שהיא מזהירה מפניה אינה ייחודית לנשים, ואינה משפיעה על גברים בלבד. הטומאה של ויקרא טו היא משותפת לכל המינים, ולכל מין יש בו טומאה "קלה" (בעל קרי, נידה/זבה קטנה) וטומאה "חמורה" (זיבה). אין מין רצוי או דחוי יותר, וכל מין מסוגל ליצור טומאה וליטהר ממנה. טומאת כל מין, לפי ויקרא טו, מסלקת את השכינה מן המקדש באותה המידה. אך כבר בתורת הקדושה (פרקים יח, כ) אנו פוגשים באיסור מיוחד על הגבר בן הברית לשמש עם נשים נידות.*2* הטומאה של הנשים ממוצבת כנושאת בתוכה לא רק פן של טימוא המקדש הכללי אלא גם של טימוא הבית הפרטי, וטימוא האיש השוכב עמה. שינוי זה מתאים ביותר לרווח אצל עמים אחרים, כך למשל אצל דאגלס (עמ' 174, וכדומה לו בשאר מראי המקומות בהע' 20):
From early boyhood the Enga are taught to shun female company and they go into periodic seclusion to purify themselves from female contact...Above all they fear menstrual blood.

מכל מקום, הנסיון לקבוע האם טומאת הגבר דומה או שונה מהותית מטומאת האישה, היא העומדת ביסוד עיוננו. "בדיקת" הזב עומדת לעומת הקריטריונים השונים לטומאת האישה:
משל משלו חכמ' האשה החדר והפרוזדור והעלייה דם החדר טמא נימצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור.
חמשה דמים הן טמאין באשה האדום והשחור כקרן קורקום וכמימי אדמה וכמזג בית שמי אומ' אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי בית הלל אומ' מטהרין והירוק עקביה הן מההללא' אומ' מטמא וחכמ' מטהרין (משנה נידה ב, ה-ו)
ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות שחטה בהמה חייה ועוף וניתעסקה בכתמין או שישבה בצד העסוקין בהן הרגה מאכולת הרי זו תולה בה [...] ותולה בבנה ובבעלה אם יש מכה והיא יכולה להיגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה (משנה נידה ח, ב)
רצף זה דומה מאוד לרצף התוספתא (זבים ב), אותו ראינו לעיל:*3*
ומה בין זוב לשכבת זרע זוב בא מבשר המת ושכבת זרע מבשר החי זוב דוהה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת שכבת זרע אדומה {טהורה - ר"ש בתוספת ראשונים על אתר} והאשה תולה בה (הל' 4)
זב תולין אותו במאכל ובכל מאכל ר' אליעזר בן פנחס אומר בשם ר' יהודה בן בתירה החלב והגבינין ובשר שמן ויין ישן וגריסין של פול וביצים ומורייס מרגילין לדבר זיבה:
תינוק תולין לו בחמשה דברים במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי שלו ושל אמו ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון כשם שתולין שכבת זרע מעת לעת כך למראה ולהרהור מעת לעת אבל למאכל למשתה ולמשאה וקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער: (הל' 5-6)
נוכל לומר, אפוא, שהתוספתא ממצבת שוויון-טומאה בין גברים לנשים, בעוד שהמשנה סבורה שטומאת הגברים שונה לחלוטין מטומאת הנשים.
שונה מהותי זה קשור גם לתפיסת הטומאה. המשנה בנידה מגדירה "דמים טמאים", אך המשנה בזבים קובעת שהבדיקה נועדה לקבוע אם הגבר "נזקק לזיבה/טומאה". בניסוח למדני, ההבדל הוא בין החפצא לגברא, ובמונחי מיגדר זהו אותו ההבדל בדיוק. הזיבה והזב בתוספתא הם חפצים שיש להם צבע כמו דם הנידה, אבל במשנה, הזב הוא אדם, גברא, אך דם הנידה היה ונותר חפצא. האישה הממשית אינה חלק מן הסיפור - היא מורחקת ממנו לאחר שהיא תורמת לו עד בדיקה משומש.
אך מכיוון אחר, דווקא המשנה היא המגדירה יחסי גברא/חפצא חדשים. אם ש' פונרובט*4* טוענת ש
The mishnaic focus on the hermeneutics of bloodstains will add another aspect of the discrusive strategies which the Mishna enacts in order to institute the rabbis as authorities over women's bodies (p. 111),
הרי שקריאה של משנת זבים תוכל לטעון שהמשנה מעמידה את החכמים כסמכויות על הגוף האנושי - ובמיוחד הגברי. בעוד האישה היא הערכאה הראשונה על גופה למקרה שהיא רואה דם (והיא זו שתולה או לא תולה), האיש צריך להזקק לחכם כל אימת שהוא רואה ראייה שחשודה בעיניו, שכן הוא אינו מוסמך להחליט - לקולה או לחומרה - אם הוא זב או לא. העלמם של קני מידה של צבעים במשנה (כפי שיש בתוספתא), בתוספת הנסיון של חכמים להעלים את הזיבה, יוצר מצב בו חכמים שולטים על המיניות הגברית והגוף הגברי יותר מאי פעם. מי לא ירצה להיבדק בידי החכם כדי לא להיות זב?
ברוחה של פונרוברט (עמ' 114) אם נקרא "against the grain" של משנת זבים, אנו נראה שהאינטרס של החכמים - באמצעות הקולה שלהם - הוא ליצור שליטה אפקטיבית יותר בגברים ובמיניותם. כפי שקולת ר' עקיבא בענייני כתמים במשנת נידה (ח, ג) עוזרת לו למצב את האינטרס של "הגברים" (מין) כחשוב, חיוני ומועיל לאשה השואלת יותר מן האינטרס שלה (להיות טמאה - פונרוברט עמ' 115), כך קולת ר' עקיבא בענייני זבים עוזרת ליצור פיקוח (אף אם תיאורטי בלבד) על גופם של הגברים. הזב עצמו, ולא רק זיבתו, הופכים לחפץ. האישה, אפוא, עוזבת את בית הדין והולכת הביתה. האיש נותר כדי להיבדק בזכוכית מגדלת.
אך מה החיפצון הזה אומר על המיניות הגברית, שחכמים מנסים לשלוט בה? למה היא נהפכת בעקבות הקולא בדיניו של הזב? נראה לי שהתשובה טמונה בחומרה המקבילה בדיניו של בעל הקרי, במשנה בדווקא. המשנה בברכות פרק ג' קובעת:
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ר' יהודה אומ' מברך לפניהם ולא לאחריהם (משנה ברכות ד, ג)
דין זה מחמיר לעומת כל הדעות המגוונות המובאות בתוספתא המקבילה (ברכות ב, 12-13, מהד' ליברמן עמ' 8), שאינה עוסקת בברכות או בתפילה, אלא בלימוד תורה בלבד*5*:
בעל קרי חולה שנתן עליו תשעת קבין מים הרי זה קורא אבל אין מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה ר' יהודה או' ארבעים סאה מכל מקום הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין בכולן ר' יוסה או' אבל שונה הוא בהלכות הרגילות ובלבד שלא יציע את המשנה
בעל קרי שאין לו מים לטבול הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו דברי ר' מאיר וחכמים או' קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה אמ' ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין בבית המדרש לפני ר' עקיבא והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעין לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת סכנה ראיה.
היה ניתן לומר שבעלי המשנה מנסים להרחיב את תורתם מחוג הלומדים אל חוג המתפללים כולם, אך לא בעניין זה אנו עוסקים עתה. מה שכן נאמר היא שהמשנה מציגה את הטומאה החמורה כמצויה במיניות הבריאה בדווקא (הקרי) ולא במחלות המין. לדידה של המשנה, המיניות הבריאה היא אשר צריכה את ההשגחה המתמדת באמצעות הטהרה ואיסור התפילה והברכה אחרי ראיית שכבת זרע בריאה, כלומר אחרי קיום יחסי מין.*6* בה בעת, הגבריות ה"חולה" (הזיבה) מועלמת על ידי משנת זבים.
נראה לי שאין בכך מקריות. בעוד שבספר ויקרא - למעשה, עד לתוספתא - המיניות הבריאה אינה דורשת בקרה או ביקורת, במשנת זבים מסתמנת תפנית בה חכמים דורשים מגברים להיבדק דווקא כדי שיוכלו לומר שמיניותם בריאה לחלוטין - וכך לעשות אותם בעלי קרי ולנתב אותם לכיוון של פיקוח על מיניותם הבריאה. אנו רואים כאן ללא ספק יחס דו-ערכי למיניות הבריאה בדווקא, לצד נסיונות לצמצם את הטומאה ה"חמורה" של הזב. ונראים דבריו של דניאל בויארין:
קשה לתאר הצגה משולמת יותר של דו ערכיות [מאשר בברייתת "בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור", ברכות כב, א - ע.ג.]. או שבן עזאי ירד לכיכר השוק והכריז שכדי ללמוד תורה אחרי קיום יחסי-מין אדם חייב רק ברחצה, או שטען בדיוק להיפך, ולחש זאת כפי שעשו זאת מוריו. או שבן עזאי ניסה למנוח מתלמידי חכמים לזנוח את המחויבויות שלהם, הסותרות לכאורה - לימוד התורה או קיום יחסי-מין - לטובת המחויבות האחרת, שו שניסה למנוע מהם מלהרבות בקיום יחסי מין. בכל מקרה, טקסט זה מנסח במפורש את המתח בין טומאת זרע מצד אחד לבין אישור המיניות מצד שני. (הבשר שבורח, עמ' 58)
יחסי המטוטלת שבויארין מתאר כאן ניכרים היטב במעבר מן התוספתא למשנה בזבים (לקולה) ומן התוספתא למשנה בברכות (לחומרה). המשנה "מקפיאה" את הרגע בזמן בו המיניות - הבריאה, הנכונה, התקינה - הטבועה בגבר, היא המקור לטומאה בעלת ההיבטים הפרקטיים החמורים ביותר, לאמר המנעות מוחלטת מפעילות דתית או לפחות צמצומה הניכר. וכאן אנו יכולים לסור את המעגל לשאלת ההבדל בין טומאת הגברים לטומאת הנשים: טומאת הגברים - על שום קולתה בזיבה - היא החמורה ביותר, משום שהיא הטומאה היחידה הנוהגת למעשה בפולחן היומיומי שמחוץ למקדש.*7* אשה נידה יכולה לברך ולהתפלל וללמוד תורה, אך בעל קרי לא. ראייה של בעל הקרי כמייצג של מיניות בריאה עליה יש לפקח, בניגוד לנידה המייצגת חוסר-מיניות או מיניות רדומה תסביר את ההבדל הזה. בעוד שהתורה ראתה צורך להסדיר דווקא את מעמדו של מי שמיניותו מטולת בספק - היולדת, הנידה, הזב והזבה, שאינם יכולים לעסוק מבחינה פיזית בפעילות מינית פוריה - המשנה מעמידה את הפיקוח ההדוק ביותר דווקא על מי שכרגע מימש בצורה הבוטה ביותר את מיניותו. בנוסף יש לציין כי על הווסת של האישה - שהתורה משווה לקרי - אין פיקוח דומה, אלא נסיון לקולה כפי שהראינו, בהשוואה לעיל בין הזב לנידה. טומאת האנשים היא ייחודית, אפוא, משום שהיא זקוקה לפיקוח הדוק הרבה, הרבה יותר.
*1*M. Douglas, Purity and Danger2, Harmondsworth 1970, pp.145, 174-5, 179, 208.
*2*ראו ב"י שוורץ, תורת הקדושה: עיונים בחוקה הכהנית שבתורה, ירושלים תשנ"ט. כן ראו ת' מיטשם, משנה נידה מהדורה ביקורתית, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים תשמ"ט, נספח: פרק בתולדות ההלכה.
*3*יש לציין, כי גם במשנת נידה וגם במשנת זבים מוצג ר' עקיבא כבעל קולא גדולה, ובשניהם תמהים עליו תלמידיו, והוא משיב להם מדרשה על העניין. מעניין גם כי הדרשה היא על אותה מילה - "בשר" - אך בשני פסוקים שונים, לפי העניין. העניין זוקק בירור מן הצד הספרותי, ואכמ"ל. לעת עתה ראו J. Hauptman, Rereading the Rabbis, A Woman's Voice, Boulder, Colorado, 1998 (pp. 154-154). האופטמן אינה נותנת את דעתה לשני עניינים מרכזיים הנוגים לקשר בין המשניות: ראשית, לעובדה שגם הזיבה וגם הנידה היו בעלי השלכות פרקטיות (אכילת טהרות או על טהרת תרומה), ושנית לדרשה של ר' עקיבא ולעובדה שהוא דורש את המילה "בשר" על הטיותיה השונות בשני המקרים בצורה דומה, ומגבילה.
*4*C. Fonrobert, Menstrual Purity:Rabbinic and Christian Reconstruction of Biblical Gender,Palo Alto 2000 (במיוחד עמ' 103-127 שם)
*5*וכך ככל הנראה גם בסוגיות הבבלי על אתר. ראו גם אצל ד' בויאריןֿ, הבשר שברוח, שיח המיניות בתלמוד, תל אביב תשס"ב (עמ' 54-63) (להלן: הבשר שברוח).
*6*הצמדת טומאה לקיום יחסי מין כל כך צרמה לאוזניו של פרח רבנים ששוחחתי עמו, עד שהוא טען בתוקף שכל הלכות בעל קרי חלות רק על מי שראה קרי או שאונן, ולא על המקיים יחסי מין.
*7*אולי למעט אכילת חולין בטהרה, או תרומה אצל כהנים. אך בעוד שהמשנה יודעת שאכילת חולין בטהרה היא עניינם של מעטים (ראו דמאי ב,ב), הרי שהיא מתייחסת להלכות התפילה של בעלי קרי כנחלת כל היהודים.