לחיי הרוח הנושבת בנו

נושא אחד, שלא עומד במוקד תחומי העניין שלי ואני תמיד מנסה לטעון שהוא לא מעניין אותי בכלל, והוא המצב של עדת הצופים. היה היה פעם שהייתי מתעסק בנושא הזה בכל ערב ובוקר כאילו לא סיימתי את הדיון המשעמם של אתמול בלי שום התקדמות על פני הדיון המשעמם של היום שלפניו. אבל עכשיו, אני חושב, המצב שונה. יש איזה סוג של דחיפות במה שאני מנסה לשדר בבלוג הזה כי אני חושב ששמורת הטבע החברתית שהיא עדת הצופים צפויה להעלם בעוד כמה שנים לתוך קלחת של פונדמנטליזם ורגשות אשם אם לא נפעל עכשיו.

לפני קצת יותר משנה כתבתי כך:

"הממסד המשרת כיום את החברה הדתית שאנו חלק ממנה, כבר לא רלוונטי לגבינו. ההבנה שלנו את מהותה של ההלכה ואת מקומו של עובד ה' בעולם אינה ההבנה שלהם, הדרך בה אנו מחנכים את ילדינו אינה הדרך שלהם, הפתרונות שלנו לבעיות השעה אינן הפתרונות שלהם. כור ההיתוך של "המזרחי" המאגד בתוכות כמעט-קונסרבטיבים, כמעט-חרדים וכל מה שבאמצע איבד את התוקף שלו".

עוד כתבתי:

"משפחה שאינה מעוניינת לקיים בתוכה שניות חינוכית – הישיבה התיכונית מחד, הנהגות הבית השונות מאידך, עומדת בפני בעיה. היא צריכה לבנות לעצמה אורח חיים דתי שיהיה משמעותי, מלא ומחוייב וגם יעמוד נגד כל הממסדים הדתיים שהמשפחה מממנת מתוך תחושת שותפות"

עדת הצופים היתה אחד מן הדינוזאורים האלה שמשפחות יכלו לממן מתוך תחושת שותפות אמיתית. מתוך הבנה שכל מה שקורה שם – פחות או יותר – לא עומד בדיסוננס מהותי ועקבי (עם נתינת הנחות לילדים כנדרש) עם מה שההורים ו/או המשפחה מאמינה בו. אבל בזמן האחרון, באיחור של שלושים שנה, עוברת בעדה התחושה שצריך לחזור למקורות ולפתוח ספרים, אואולי לשכור איזה רב או שניים כדי להבין מה צריך לעשות, מה אסור לעשות ומה שבאמצע. עדת הצופים, בעברית פשוטה, נעשית תנועה פונדמנטליסטית כמו אחיותיה מימין. זה לא אסון לילדים, אבל זה אסון לעדה, כי זכות הקיום שלה תלך ותתפוגג עם הזמן, ולא תהיה סיבה להמשיך ולהחיות אותה. לא צריך לשלם 500 שקלים בשנה כדי ללבוש חאקי, אם מאחרוי החאקי יש חולצה לבנה עם שרוך.

למה פונדמנטלים? כי במבחן התוצאה, העדה מרגישה כישלון: בוגרי העדה – כך נראה לי ולכל שאר הבוגרים שאני מדבר איתם – מרוב חשיפה לעולם החילוני ומרוב מסרים פלורליסטיים מרגיעים, מרגישים הרבה יותר נוח לחצות את הקווים מאשר חברי תנועות נוער אחרות. הניהיליזם הערכי של חבריהם החילוניים מגיע אליהם במנות גדושות וישירות יותר, ובכלל, האווירה בעדה היא של חוסר רצינות, ושל חפיף. פעם גם חשבתי כך וכתבתי מסמך מפוצץ, ששמור עד היום באיזה קובץ, על תופעה אסונית ששמה "חניכי החפיף". שפכתי עליהם קיתונות של רותחים והסברתי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שצריך לנפנף אותם מהעדה לפני שהעדה תיעלם. אני לא חושב כך היום, וגם אין לי זכות – בעיקר כי אני לא חניך או שכיר של העדה. אני לא מאמין בלהעיף אף אחד לשום מקום, וחוץ מזה, החניכים האלה הם אלמנט הרבה פחות מזיק לתנועה באופן מערכתי מאשר אנשים שמתנחלים בעמדות מפתח ומושכים את התנועה חזק ימינה.

כי אם עדת הצופים תימשך אחרים האנשים האלה, חזק ימינה, היא תאבד את כל זכות הקיום שלה. בירושלים ההבדלים כבר די מטושטשים וזה הכל עניין של נאמנויות שבטיות (תרתי משמע) ובתי ספר וכו'. השבטים הדתיים מצטמקים, ולא כפי שמסבירים רבים, כי הם לא דתיים מספיק, אלא כי הם דתיים מדי.

שיובן: אני לא מנסה לנווט את עדת הצופים בחזרה למקום שהיה מותר לבוא באוטו לשבט בשבת גם אם אתה המרכז הצעיר, או לרמוז שלהיות דתי זה רע, אלא רק להצביע על העובדה שלעדת הצופים היתה פעם סחורה והיום כבר אין לה. פעם היא הצמיחה את חיים באר ואת אמנון דנקנר ואת הרב ציון טוויל וידעה להתגאות בכולם והיום היא לא יכולה להצמיח אפילו סוג אחד. הזמן שהיה אפשר לעשות שלושה כאלה משבט אחד ליד מעלה הישן עבר, אבל זה רק אומר שצריך לחפש סחורה חדשה למכור. לפחות מחצית מהבנות שלנו יעלו לתורה. אולי חלקן יניח תפילין. כולן לובשות מכנסיים. אנחנו בעד זה. למה שתנועת הנוער שלהן תחנוק את זה?

והנה ההצעה שלי לסחורה חדשה: בואו נהפוך את עדת הצופים למקום שחוגגים בו דתיות מסוג שונה. דתיות הלכתית ומעמיקה שתדע גם להיות משמעותים בשביל חברה התנועה ולא רק אם זה קשור לארץ ישראל – או יותר טוב, בלי קשר למפעל הציוני בכלל. דתיות שתחבור למפעלים הירושלמיים המדהימים של שירה חדשה וקרובותיה שמקדמים את השוויון בין המינים בתוך הקהילה ההלכתית פנימה. דתיות שתהיה רצינית בתורה ובמצוות – אבל (במקביל ובלי סתירה) גם בפתיחות רעיונית, בפלורליזם ובזכות הבחירה. תמיד חשבנו שזה יבריח את ההורים, והיום אני מבין, שאנחנו רוצים מאוד להבריח את ההורים האלה. הורים כאלה צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבני עקיבא. הורים פתוחים ופלורליסטיים, שוויוניים ורציניים, צריכים לשלוח את הילדים שלהם לצופים. אנחנו צריכים לשלוח את הילדים שלנו לצופים. אבל צריכים להיות צופים שיקבלו אותם.